ו...התחלתי לקרוא!!!

בהתחלה מספרים על זקן ששמו מר לין שעולה על ספינה עם נכדתו בת השישה שבועות לארץ אחרת, הוא עלה עם מזוודה שקשורה עם רצועה ובתוכה היה בגדים משומשים, תצלום שכמעט דהה בשמש ושקית בד עם חופן אדמה. מר לין הגיע לארץ אליה שט ולא רצה לרדת מהספינה כיוון שהרגיש שהירידה מהספינה משמעותה  עזיבת הדבר האחרון שקושר אותו לארץ ממנה בא. ובגלל שלא רצה לרדת עזרו לו לרדת שתי נשים כאילו הוא חולה. כאשר מר לין ירד הוא ניסה להריח את ריח הארץ, אך לארץ לא היה שום ריח כשהבין שלארץ אין ריח החזיק את נכדתו חזק יותר ושר את השיר בשבילה ולמען האמת גם ב שבילו כדי להיזכר באמו. האמת שעד עכשיו דמותו של הסבא דומה לדמות סבי ברוך, בחום, באהבה ובדאגה האינסופית.
מר לין ונכדתו לא היו לבד לצידם היו עוד מאות אנשים, יותר קטנים ויותר גדולים. אחת הנשים שעזרו לו לרדת מהספינה סימנה לו לבוא אחריה, מר לין לא בא מיד אלא קודם לכן הראה לה שיש איתו גם תינוקת קטנה, יפה ושקטה, ולמרות זאת הסכימה הבחורה שיבוא איתה הוא מתחיל לצעוד בעקבותיה. כאן ממש הרגשתי את תחושותיי מתחזקות בעזרת דמותו של מר לין שהוא באמת כמו סבא שלי לא מוותר עליי ולא על אף אחד אחר הוא ב אדם אכפתי ורגיש ולאט לאט אני יותר מתחברת לספר

בינתיים מספרים לי על סיפור ההורים של הילדה הקטנה והחמודה על הדרך שבה נפטרו  ועל שמה של הקטנה.  שם הקטנה היה סנג-דיו או בפירוש שפתם בוקר נעים. טוב אז עד כאן אני מרגישה המון אהבה מבחינת סבא לין.